Itsestäänselvyys

Epätyypillisesti katsoin eilen “60 minuuttia” ja sain tarkkailla kanssakansalaisteni aivorungon toimintaa. Sanon aivorunko, koska heidän heidän ajattelunsa oli rajoittunut olemassaolevien tehtävien toistamiseen, johonka hieman lisänä vertailua edellisiin tuloksiin mutta ei paljon. Heidän ajattelunsa kantokyky ei koskaan ylittänyt sitä toistamista. Tämä muistuttaa minua juopuneista ihmisistä, jotka yrittävät kaksikymmentä kertaa työntää avainta lukkoon, ennen kuin asukas oven takana kärsivällisesti muistuttaa heidän olevan väärällä talolla.

Aiheena oli politiikka, josta nauttisin ellei se olisi niin itseään toistava. Tavallaan, kun olet tehnyt tutkimuksesi yhdestä keskustelunaiheesta ja keksinyt ratkaisun, ei siitä enää paljoa väittelemistä tai puhumista. Silti nämä ihmiset narisevat edelleen, aivan kuin sen seikan paljastuminen, että sikiö voi pieraista kolmen kuun ikäisenä, jotenkin mystisesti kumoaisi abortin oikeutuksen, tai että tiedemiesten tuumaaminen, että olemme 99,6% geneettisesti samanlaisia simpanssien kanssa 99,3%:n sijaan, tekisi meistä kaikista samanlaisia.

Ja niin rupattelu soljuu eteenpäin vaalista, mutta todella harvoin me näemme syvällistä aivotoimintaa — on epäviisasta tehdä niin julkisuudessa, koska se paljastaa kuinka älykäs olet ajateltuasi hetkessä jotain syvällistä — ja siten vastaukset ovat kuin kortit jaettuna pokeripelissä: uudelleenjärjestelyjä odotetusta, vihjeenä jokin korttiyhdistelmä, ja siten me asetamme panoksemme siihen. Jossain vaiheessa menin ulos pitennetylle tauolle ja olin iloinen yksinäisestä hiljaisuudesta, koska se ei sentään ollut niin viattoman pettävää.

Näkemykseni tässä elämän vaiheesa on, että useimmat ihmiset ovat harhaanjohdettuja, ja koska heidän aivonsa ovat nykyaikaisen elämän luoman datan ja tunteen huikean määrän hukuttamia, he tuskin pystyvät huomaamaan tuon harhaanjohdatuksen. He ovat kykeneviä katsomaan kymmentä arkkia paperia pöydällä ja valitsemaan oikean ratkaisun, olipa se sitten ohjelmistotoratkaisu tai auton osto, mutta siitä edempänä he ajelehtivat sisään päin turvaisaan paikkaan. Tämä paikka on eristäytynyt toistoon, ja usein pitää sisällään riittävästi tapoja pitää yllä heidän itsetuntoaan, että he voivat selvitä päivästä toiseen. Ollessaan jatkuvasti käsityskykynsä ylittävien kysymysten ja vaatimusten kohteena, he palaavat siihen mitä he tietävät ja ottavat sen epävakavasti, koska sen kanssa painiminen älyllisellä tasolla paljastaisi heidän rajallisuutensa.

Tietysti on poikkeuksia, mutta kun elää aikana, jolloin suosio on tärkeämpää kuin älyllinen tarkkuus, politiikasta tulee välttämätön puolustus. Tästä syystä älykkäät ihmiset joutuvat lähestymään totuutta hankalista kulmista ja yksityiskohtia nysväämällä, varmistaen että heidän työtään harvoin tulkitaan sen arvoisella tavalla. On vaikea syyttää heitä, kun tietää mitä tapahtuu todella kiistellyille professoreille ja yritysjohtajille sekä noitavaino mielialan, jota käytetään niihin, jotka rikkovat yhteiskunnan pyhät tabut. Ja lista näistä on pitkänlainen, eikä oleellinen tälle artikkelille.

Kun vääräoppinen älähtää, että yhteiskunta on menossa huonoon suuntaan, väitteen taustalla oleva oletus on, että kykenemättömyys kohdata totuutta. Elämme skitsofreenisella aikakaudella. Yksi “todellisuuden” taso on julkisesti hyväksytty totuus, joka kärsii kahdesta viasta: (1) konsensuksen löytäminen erilaisiin taipumuksiin suuntautuneiden ihmisten keskuudesta tuottaa alimman mahdollisen tekijän kompromissin ja (2) annettaessa vaihtoehto ilman välittömiä seurauksia, useimmat ihmiset valitsevat mitä he haluaisivat uskoa tai minkä he pelkäävät olevan totta.

Toista todellisuuden tasoa, maailma ristiinkytkeytyneenä ja toimivana ilmiönä, ei voida koskaan täysin kokea tai ymmärtää, koska me olemme sen sisällä ja osa sitä, joten voimme vain tietää sen mitä havaitsemme. Mutta kun me vertaamme kokemaamme ja tuloksia testeistä, jotka suunnittelemme vahvistamaan uskomustemme tarkkuutta, vastatine “todellisuudesta” tai “maailmankaikkeudesta” tai “maailmasta” on yhtäläinen. Siispä mihin tarkkuuteen asti meidän tarvitsee tuntea se tietääksemme mikä on oikein? Jos työskentelemme ylöspäin löytämiämme todettavia periaatteita myöten, jo vähäinen tieto auttaa meitä ennustamaan tulevaamme. Se tieto on mitä me muodollisesti kutsumme “todellisuudeksi”, ja vaikka se ei ole todellisuus, jos data on tarpeeksi tarkkaa, se on meille juuri niin tarkka kuin sen olla pitää.

Mutta ajalla, jolloin suosio, ja lisänä kuluttajan sekä äänestäjän näkemys, ovat paljon tärkeämpiä kuin tarkkuus, totuuden arvo on kyseenalaista. Tämä kirjoitus tähtää kyseenalaistamaan meidän totuuden arvostustamme ja osoittaa simppelin faktan: totuus on hyödytöntä, kunnes lakkaat ottamasta selviytymistä itsestäänselvyytenä ja ymmärrät, että tilastollisesti meidän lajimme on paljon todennäköisemmin kuolemassa pois kuin selviää ja jatkaa korkeampiin saavutuksiin. “Kuka kaipaa totuutta?”, eräs filosofi kerran tunnetusti sanoi, tarkoittaessaa tällä, että emme voi “todistaa” totuutta ihmisille, jotka eivät ole sille taipuvaisia, joten lopeta ajan tuhlaaminen ja ala soveltamaan sitä, mitä pidämme kauniina, joka sillä, että olemme syntyneet matemaattisseen universumiin, usein vastaa muodon ja toimen liittoa, jota sanomme kauneudeksi.

Me elämme skitsona aikakautena, koska mitä ihmiset vuorovaikuttaessaan ajattelevat halujensa olevan “todellisempaa” kuin todellisuus. Nykyinen henkinen sairautemme johtaa juurensa tästä asenteesa, joka syntyy, kun suuri joukko syrjäyttää älykkäämpänsä, ja kiitos etumatkan ja valmiin infrastuktuurin, jotka heitä kykenevämmät tekivät, on kykeneväinen hallitsemaan jonkin aikaa ennen kuin mätäneminen saavuttaa. Me kutsumme tätä joukkovallaksi, itsekkyydeksti tai jopa joukkokapinaksi, mutta sydämeltään joukko koostuu yksilöistä, jotka jakavat saman harhan: että mitä me haluamme on totta on todellisempaa kuin mikä on totta. Johtuuka ihmiskunnan virha pelkästä kypsyyden puutteesta, kuten 6-vuotias kohtaamassa ateriavalinnan parsakaalin ja jäätelön väliltä? Luonto toistaa rakenteitaan.

Mikä sallii meidän jatkaa on, että me pidämme selviytymistämme itsestäänselvyytenä. Me näemme tämän valtavan yhteiskunnan ympärillämme suurine koneineen ja tieteineen ja oletamme, ettei se koskaan voi epäonnistua. Mitä on jäljellä, muuta kuin jakaa saalis ja kiistellä loputtomiin siitä kuka saa mitäkin, samalla kun muutamat, jotka eivät välitä sellaisista moraalisista huolista, keräävät itselleen suuria omaisuuksia meidän kustannuksella?

Me emme voi pitää selvitymistämme itsestäänselvyytenä ja jäädä aloillemme, ilman että kohtaisimme ongelmia, kun meidän toimiemme (tai toimettomuutemme) liikkelle laittamat tapahtumat kärjistyvät. Nämä asiat vaativat aikaa, ja menneiden vuosisatojen aikana meidän esivanhempamme ja vielä varhaisemmat ovat olleet tyytyväisiä voidessaan poistaa ongalmat, lakaistessaan ne pois tiedolla, että tekojen seuraukset ovat kaukaisuudessa. Se ei enää ole kovin kaukana. Kun teknologia levisi Euroopasta ympäri maailmaa kuluneella vuosisadalla, maailman väkiluku ampaisi ilmaan ilman tietoakaan kasvun hidastumisesta. Panokset ovat entistä korkeammalla tämän teknologian aiheuttamien ympäristövahinkojen ja mahdollistamien uusien aseiden vuoksi. Meidän ongelmamme ympäristön kannalta ei ole  tila mihin mahduttaa kaikki nämä ihmiset, vaan heidän tarvitsemiensa ylläpitojärjestelmien vaatimat tila ja luonnonvarat, jotta heillä olisi nykyaikaiset elämäntavat. Ja tietysti saaste mitä se tuottaa: maisemoittain puristettua hylkytavaraa hajoamassa hitaasti ajan vaikutuksesta ja samalla imien hajoamistuotteet maaperään.

On merkityksetöntä valittaa ilman vastakkaista mielikuvaa paremmasta, ja mikä muodostuu periaatteeksi pienen ajattelun seurauksena, on mitä voisi kutsua naturalistis-futuristinen yhteiskunta: sivilisaatio, joka ymmärtää teknologian työkaluna eikä määränpäänä, kykenee erottamaan halut ja tarpeet, erottaa huolella pelimerkit todellisuudesta. Eittämättä tällaista sivilisaatiota vastustavat sellaiset, jotka se pelastaisi heiltä itseltään, koska se asettaa rajat heidän taloudelliselle ja sosiaaliselle vapaudelleen, mukaalukien heidän kykynsä ostaa ja heittää menemään teknistä romua. Sen sijaan, että se perustuisi konsekventialismille, isoveli utilitarismille, joka ehdottaa toimien olevan parasta yhteiskunnan kokonaisuudelle, jos useimmat ihmiset ajattelevat niiden tekevän heidät onnellisiksi, tämä perustuu johtajuudelle. Tällä tavoin se sulauttaisi yhteen menneisyyden viisauden teknologian suomien mahdollisuuksien kanssa.

Kuvittele pieni kylä tässä yhteiskunnassa, jossa olisi todennäköisesti enemmän pikkukyliä kuin suuria kaupunkeja. Työn tarkoitus on olla aikaansaava jäsen yhteisölle ja päästä kotiin mahdollisimman pian. Tämän seurauksena ihmiset työskentelevät ahkerammin ja nopeammin sekä ovat usein valmiita kuudessa tunnissa tai vähemmässä ja kotona perheineen tai ulkona ystävineen. Kodit ovat sisuksiltaan lähinnä puuta, kangasta ja kiveä. Teknologiaa saattaa olla näkyvissä, tietokone nurkassa ja muutama sähköpistoke, mutta yleisesti sitä ei ole paljon. Laitteet kuten kellot ja keittiövarusteet ovat metallista ja lasista, ja ne on suunniteltu kestämään koko elämän. Ei ole autoa, mutta saattaa olla golf-kärry. Ilmanraikastimet, televisiot, muovipakkaukset, digitaalinäytöt ja kaikki piipittävät laitteet ovat menneet samaa tietä Dodo-linnun matkaan.

Naturalistinen futurismi on nimeltään tällainen, koska se ei luovu teknologiasta ja palauta meitä mutamajoihin. Se vain yksinkertaisesti etsii sijan teknologialle ja ymmärtää, että tämän tapahtuvan mielihalupohjaisen todellisuuden kuoleman myötä. Se herättäisi muinaisen indoeurooppalaisen vir periaatteen, eli nähdä enemmän kuin yksilöt suurena tietoisuutena, jolle me kaikki olemme vektoreita, ja siten epäröimättä rakastaa kokonaisuutta se ei epäröi hoivata tai hankkiutua eroon, mikäli on mahdollisuus korkeamman tason järjestykseen. Naturalistis-futuristit eivät raivaa metsiä, vaan rakentavat niihin valikoiden. He eivät sokeasti kuluta maailmaa iPodeihin, listahitteihin, ulvoviin autoihin  ja televisioihin, vaan löytävät toimen jokaiselle laitteelle ja soveltavat sitä — tai kieltävät sen.

He kertovat meille, nämä nykyajan viisaat aivorunkoälyineen, että ihmiset ovat iloisempia meidän yhteiskunnassamme, mutta minä en ole vielä nähnyt yhtään viitettä siitä. He ovat rikkaampia, toki, ja elämä on helpompaa, mutta kyselyt rutiininomaisesti paljastavat enemmistön kaipaavan yksinkertaisempaa ja vähemmän rikasta elämäntapaa, jos heillä olisi enemmän aikaa perheelle ja muille tavoitteille. Syy miksi useimmat eivät pyri tähän on aivan yhtä yksinkertainen kuin syy miksi tästä ei saa puhua: mikä motivoi tavallisia ihmisiä rikkauksiin on pelko. Pelko, että ghetto kietaisee sisäänsä kodin. Pelko, ettei ole varaa terveysvakuutukseen tai oikeudenkäyntiin sellaisen sattuessa, ettei kykene kustantamaan lapsilleen luksuspäivähoitoa tai yksityiskoulua, jotta nämä pysyisivät erossa toivottumuuden suosta. Pelko, ettei ole rahaa ja on vanhana ghetossa, myrkkyjen ympäröimänä ilman rahaa syöpähoitoon tai edes eutanasiaan.

Silti, kun ihmisille antaa tilaisuuden puhua missä tabut eivät ole niin painavia ja yllyttää heidät puhumaan asioista niin idealisoidussa tilassa, että me nykyaikaiset funktionalistit luokittelemme ne (päivä)unelmiksi, vastaukset ovat samanlaisia, jos ihmiset vain ovat riittävän älykkäitä. He puhuvat romanttisista, idealistisista ja toiveikkaista asioista. Avioliitto on kuollut, mutta silti jokainen unelmoi täydellisestä vastaparista ja onnellisestä elämästä aina jälkeen. Uskollisuus ystävälle tai kansakunnalle on kuollut, mutta jokin riipii sielujamme ajatellessamme syytä, jonka puolesta kuolla. Puhumme kulttuurin kuolemasta, ja sen tarpeettomuudesta välittömän viestinnän ja 500 kaapelikanavan aikakautena, mutta sydämet sulavat, kun he puhuvat esivanhempiensa rituaaleista, asuttamista muinaismaista, asioista, joita me arvostamme… aikakautena, jolloin mielihalu on kuningas ja heitteillejättö normi, ihmiset kaipaavat jotain, mikä motivoi heitä enemmän kuin pelkkä mukaavuudenhalu. Kysyttäessä haluammeko mukaavuudenhalua vai todellisuutta, horjahdamme, koska kysymys itsessään on kuin kone: syöttö/tulostus. Annettaessa mahdollisuus piitää viivojen ulkopuolelle ihmiset antavat meille pelkkien halujen lisäksi sielu-tarpeita.

Nyt kun polku, jolle ihmiskunta on ryhtynyt, on näyttänyt meille selkeän päätepisteensä luonnontuhossa, kulttuurintuhossa, kaupunkirappiossa, loputtomissa pikkumaisissa sodissa, äänekkäissä syöpäisissä kaupungeissa ja yksinäisissä erillisissä poluissa kaukana muista, jotka ymmärtävät unelmiamme, ihmiset uudelleenharkitsevat nyky-yhteiskunta vaihtoehtoa. Ehkäpä on olemassa tie säilyttää etuisuudet ilman haittapuolia, he ajattelevat, koska nyky-yhteiskunta on enemmän “suunnitelma” kuin aineellinen kappale. Voimme motivoida itsemme toisin. On onnekasta, että he tekevät tämän, viimeisellä kisan varikkokäynnillä ohittavat korruptiomme ennen kuin se tulee maaliin, koska ymmärtämällä mitä me tahdomme haluamisen sijaan, meillä on mahdollisuus muutokseen. Joku päivä ihmiset saattavat ymmärtää; ihmiskunta ei vielä ole tuomittu. Huolimatta kaikista kielteisistä merkeistä ja lähinnä puhuvista aivorungoista, näen uuden tulevaisuuden avautuvan: missä selviytymistä ei pidetä itsestäänselvyytenä ja kamppailu itseämme vastaan sen hallitsemisen sijasta, maailman vuoksi.

Taken for Granted

we_the_people

Uncharacteristically, I watched “60 Minutes” last night and got to observe the brain stem activity of my fellow citizens. I say brain stem because their thinking was localized to replication of existing events, with some comparison to previous results but not much. The scope of their thinking never made it past that repetition. This reminds me of drunken people trying twenty times to insert a key in their door before the occupant behind the door patiently reminds them they’re at the wrong house.

The subject was politics, one that I’d like to enjoy if it were not so repetitive. To some degree, once you’ve done your research, thought about the topic, and come up with solutions, there’s not much to debate or talk about. Yet these people natter on as if discovering that a fetus can fart at 3 months will somehow mystically debunk abortion, or that scientists think we’re 99.6% genetically similar to chimps instead of 99.3% somehow makes us all the same.

And so the chatter goes on about the election, but very rarely do you see deep engagement of brain — it’s unwise to do that in public, because it reveals how smart you really are, having to actually think on your feet like that — and so the answers are like hands of cards dealt at a poker game: recombinations of what is expected, with some pattern or another hinted at and so we hang our hopes upon it. At some point, I wandered outside for an extended break and was glad for the lonely silence, because at least it was not innocently deceiving.

My point of view at this point in my life is that most people are misguided, and because their brains are overwhelmed with the sheer amount of data and emotion that modern life generates, they are unlikely to out think that misguidance. They are able to look at ten sheets of paper on a desk and pick the right solution, whether a software implementation or purchase of a new car, but beyond that they drift inward to a place of stability. This place is insulated in repetition, and usually consists of enough ways to bolster their self-confidence so they can make it through the day. Constantly assaulted by demands, and questions beyond their scope, they revert to what they know and take it unseriously, because to really get involved with it on an intellectual level would reveal limitations.

There are exceptions, of course, but when one lives in a time where popularity is more important than intellectual accuracy, politics becomes a necessary defense. For this reason smart people chip away at the truth through oblique angles and the management of details, ensuring that their work is rarely interpreted in anything approaching the scope it deserves. It’s hard to blame them when one sees what happens to truly controversial college professors or corporate leaders, and the witch-hunt mentality that is used for those who violate society’s sacred taboos. And the list of those is lengthy, and not relevant to this article.

When dissidents squawk that society is headed in a bad way, the underlying assumption they’re addressing is this lack of ability to face the truth. We live in a schizoid time. One level of “reality” is the publically-accepted truth, which suffers under two faults: (1) finding consensus among people of varied inclinations produces a lowest common denominator compromise and (2) given a choice with no immediate consequences, most people choose what they would like to believe over what they fear to be true.

The other level of reality, the world as an interconnected and functioning phenomenon, is never fully experienced or understood because we are in it and part of it and so can only know what we perceive. But when we compare what we perceive to the results of tests we design to verify the accuracy of our beliefs, the response from “reality” or “the universe” or “the world” is consistent. So to what detail do we need to know it to know what is right? Even knowing little, if we work upward from the verifiable principles we discover, we can know enough to predict our future. That knowledge is what we in the vernacular call “reality,” and although it is not reality, if the data is close enough, it is for us as accurate as it needs to be.

But in a time where popularity, and by extension product-buying perception and democratic voter perception, are more important than accuracy, the value of truth is questionable. This op-ed calls into question our valuation of truth, and points out a simple fact: truth is unimportant until you stop taking survival for granted, and realize that statistically our species is more likely to fail and die out than to survive and go on to greater heights. “Who wants truth?” a philosopher once famously asked, in his way of saying that we cannot “prove” truth to people not inclined for it, so stop wasting the effort and start applying what we find beautiful, which since we are born of a mathematical universe often corresponds to the union of form and function that we call beauty.

We live in a schizoid time because what people think they want is more “real,” in our interactions with others, than reality. Our current dysfunction originates in this attitude, which comes about when a large numerous group overwhelms those of higher intelligence and, thanks to the head start and infrastructure set up by those of greater ability, is able to rule itself for some time before decay catches up. We can call it crowdism, or selfishness, or even mass revolt, but at its core the crowd is composed of individuals sharing this same delusion: that what we want to be true is more true than what is true. Does humanity’s error come down to a simple lack of maturity, like a six-year-old confronted with a choice of dinner between broccoli and ice cream? Nature does replicate its structures.

What allows us to continue is that we take our survival for granted. We see this vast society around us, with its machines and sciences, and we assume that it can never fail. What is left to do but divide up the spoils, and to argue endlessly over who gets what while the few who don’t care about such moral concerns amass great fortunes at our expense?

We cannot take our survival for granted, and stagnate, without facing problems when the events set into motion by our (in)action culminate. These things take time, and over the past centuries our great-grandparents and beyond have been content to ride out the problems, brushing them off with the knowledge that facing the music was far off. It is no longer so far off. In the past century, as technology has expanded beyond Europe to the world, the population of the globe has shot skyward with few breakpoints in sight. The stakes are further raised by the environmental damages created by this technology and the new weapons it allows. Our problem, environmentally, is not a place to put all these people but the space and resources required by the support systems needed for them to have modern lifestyles. And of course the waste it generates: landscapes of compressed discards decaying in the slow abrasion of time and corresopndingly leeching breakdown products into the soil.

It is pointless to complain without a contrary vision in mind, and what forms as concept after thought is what might be called a naturalist futuristic society: a civilization that recognizes technology as a tool and not a goal; can differentiate between wants and needs; separates tokens from reality carefully. Such a civilization will inevitably be opposed by those it would save from themselves because it imposes limits upon their economic and social freedom, including their ability to buy and discard technological junk. Instead of being based on the idea of consequentialism, a big brother to utilitarianism which supposes that the actions which most people think make them happy are the best for society at large, this society would be based on leadership. In doing so, it would fuse the wisdom of the past with the abilities granted us by technology.

Imagine a small town in this society, which would probably have more small towns and fewer large cities. The goal of a job is to be a contributing member of a community, and to get home as soon as possible. Consequently, people work harder and faster, and are often done in six hours or fewer and home with their families or out with friends. The inside of their homes are mostly wood, cloth and stone. Technology might be visible, a computer in the corner and a few electric appliances, but the general rule is that there’s not much of it. Devices like clocks or cooking implements are made of metal and glass and designed to last a lifetime. There is no car, but there might be a golf cart. Air fresheners, televisions, plastic packaging, digital displays and things that beep have gone the way of the Dodo bird.

Naturalist futurism is so called because it does not give up on technology and return us to mud huts. It simply seeks a place for technology, and recognizes this happens through the death of preference-based reality. It would resurrect the ancient Indo-European concept of vir, or seeing more than individuals a single consciousness of which we are all vectors, and thus in unhesitant love for the whole not hesitating to nurture or prune where a higher level of organization could be offered. Naturalist futurists do not bulldoze forests, but build selectively in them. They do not blindly slather the world in iPods, billboards, screaming cars and televisions, but find the function of each device and apply it — or deny it.

They tell us, these modern sages with the intellectual responsivity of brain stems, that people are made happier by our society but I have yet to see the evidence of it. They are made wealthier, surely, and life is easier, but surveys routinely return a majority who would opt for a simpler less lucrative lifestyle if they had more time for family and other pursuits. The reason more do not pursue this is as simple as the reason it cannot be discussed: what motivates normal people toward wealth is fear. Fear of having a home enveloped by ghetto. Fear of not having health insurance, of being broke in the face of legal problems, of being unable to buy their children the luxury day care and private schools required to keep them out of the morass of hopelessness. Fear of not having money and being old, in the ghetto, surrounded by toxins with no money for cancer care or even euthanasia.

Yet when people are given space to talk where the taboos are not so vicious, and prodded as to the things that they value in such an idealized state that we modern functionalists categorize them as (waking) dreams, the answers are similar, if the people are of reasonable intelligence. They speak of romantic, idealistic, hopeful things. Marriage is dead, yet everyone dreams of that perfect match and a life mostly happily ever after. Fidelity to friend or nation is dead, but something stirs our soul at the thought of a cause worth dying for. We speak of the death of culture, and its obsolescence in a time of instant messages and 500 cable channels, but hearts melt when they speak of rituals of grandparents, ancestral lands, things we value… in a time where preference is king, and disposability the norm, people long for something that motivates them more than convenience alone. When asked bluntly if we want convenience or reality, we stumble, because the question in itself is like a machine: input/output. Given a chance to draw outside the lines, people give us not just wants but soul-desires.

Now that the path on which humanity has embarked makes clear its endpoint in ecocide, culturecide, urban decay, endless petty wars, loud cancerous cities and lonely isolated paths apart from others who understand our dreams, people are reconsidering this modern society option. Perhaps there is a way to retain the benefits without the ills, they are thinking, because modern society is more a “design” than it is a tangible thing. We can motivate ourselves another way. It is fortunate they do this, in the last pit stop of a race to head off our corruption before it becomes final, because with the realization of what we desire instead of want, we have the potential for change. Someday people may understand; humanity is not yet doomed. Despite all the negative signs, and the presence of mostly talking brainstems, I see a new future unfolding: one where do not take survival for granted and struggle instead for dominion over ourselves before the world.

מר שפלות רוח : Hebrew translation of “Mr. Meek”

למען מר. שפלות רוח , רוב הימים הם ימים ממוצעים. אלא אם כן משהו מת או הוא מקודם בעבודה, הוא עושה מה שהוא חייב והוא מודה על כך. שפלרוח הוא לא מטומטם מספיק כדי לחשוב באופן חיובי על העולם, מכיוון שהוא יודע שרוב האנשים אי שם יקחו את כספו ויחביאו את גופתו בהינתן הסיכוי. הוא יודע זאת מכיוון שבכל פעם שיתאפשר לו, מר שפלות רוח “ינצח את המערכת” — לשנות את המחירים על התוויות, להסתנן לתוך סרט, להעלות מחירים בחנותו, לקחת קיצוצים נוספים במיסיו.

הוא לעולם לא, למרות זאת, יתקיף משהו ויקח את כספו ישירות.

שפלות רוח הוא טוב באופן סביר במה שהוא עוסק בו. הוא עלול להיות מנהל בנק או לנהל חנות חלקי חילוף לאוטו, או להיות עורך דין או שרברב או אפילו שוטר. עבודתו הינה מתאימה להיות החיזיון של כישוריו בעיניו, שהיא איפשהו באמצע בין הרובוטים שאינם יכולים לעשות כלום חוץ ממשימות קלות וחוזרות על עצמן ולבין אלו אשר הוא מעריץ כגאונים שמרוויחים מלא כסף,ממציאים דברים, או הופכים להיות כוכבי הוליווד.

לדעתו של מר שפלות רוח, החברה המודרנית הינה הדרך היחידה לחיות: בעבר לא הייתה טכנולוגיה, לא תרופות, ומה שהיה קיים היא חברה פראית שבה אנשים היו נוטים לתקוף אחד את השני לפני שהיו חושבים על לעבוד יחדיו. האנושות גידלה את עצמה מתוך עבר קדמוני לכיוון עתיד טוב יותר שהוא מתמשך, מכיוון שאם אנחנו נחלק את העושר ההזדמנויות והחירות של החברה המודרנית , כל האנשים מסביב לעולם יהפכו להיות מרי שפלות רוח לא אלימים ומתורבתים כמו מר שפלות רוח.

כתוצאה מכך, שפלרוח אינו בעל דעות פוליטיות חזקות. ברוב המקרים הוא שמרני בנוגע למדיניות חוץ : תשיגו את כל ההיטלרים הקטנים והסטלינים ומחצו אותם. במדיניות הפנים, הוא נוטה להיות ליברל, מכיוון שהוא רוצה להפיץ את העושר והחופש לכל האנשים. הוא נהנה מתרבויות אחרות ואוהב את היכולת שלו ללכת העירה ולנסות כלמיני סוגי אוכל שונים, בידור ארועים ופריטים מבוטיקים אמנותיים מרחבי העולם. כמה נוח שהם כלכך קרובים אחד לשני.

מר שפלות רוח דואג לגבי זכויות האזרח והסביבה. הוא לא רוצה להרוס את הכוכב, והוא מאמין שלהעניק חירויות שוות לכולם יביא שלום; לראייתו, הגטו העלים יהפוך למתורבת כאשר הוא גם יחיה קיום נוח במעמד הבינוני. המפתח לכך ,כפי שהוא אוהב לאמר הם חינוך והזדמנות. הבה להם חינוך והבה להם עבודה טובה, והם יפסיקו לשתות , להשתמש בסמים, לאנוס, לירות אחד בשני ולאיים על הקיום הבינוני הנוח והרכוש של מר שפלות רוח.

הוא בעד שיחרור מיני גם. למר שפלות רוח, החיים הכי טובים הם כאשר אחד יכול לקיים כמה שיותר סקס שבא לכיוונו לפני החתונה, אבל לאחר החתונה , החוזה סגור ובני הזוג קנו אחד את השני. בדרך זו, הוא חושב, נשים הן בעלות אותן ההזדמנויות כשל גבר והם יצטרפו אליהן בשוויונן והמתח בין שני המינים ירד. הם יכולים בהסכמה לקיים יחסי מין באילו דרכים שירצו ואז הם חוזרים לעבודה ובסופו של דבר מתחתנים.

מר שפלות רוח לא מכבד סמים. אותם הוא מקשר עם פשע,השפלה ומשכורות נמוכות, אז הוא תומך במסע צלב נגד דברים אלו. סמים מובילים לשום דבר פורה, הוא חושב שהם מאיימים עלינו ברוחניות כוזבת. לא אכפת לו כאשר אנשי בידור מסתבכים עצמם בסמים, אבל הוא נוטה פחות לקנות את יצירותיהם לאחר מכן. מר שפלות רוח מאמין בתרבות-הנגד, ובהכרזתה שהחיים הנורמאליים הם משעממים מכיוון שהוא חיי אותם, הוא יודע שזה נכון, אבל הוא תומך רק בחלקים הללו של תרבות הנגד שאפשר לשלב לתוך החיים הנורמאליים.

כאשר אנו מסתכלים על השקפת עולמו של מר שפלות רוח, אפשר לסכמה כך : תרבת את העולם, ותהפכם לפסיביים עם עושר ,הזדמנויות וחינוך, כך שמרי שפלות רוח של העולם יוכלו לחיות ללא הפרעה. הוא אחרי הכל רוצה את חייו הפשוטים– הוא יודע שאין לו שום סיכוי לגדולה — מטרתו הינה הבית ההוא בשכונה הטובה, ומשפחה , פנסיה נוחה וכל הנוחויות של החיים המודרניים.

הוא יתחרה אחר השכונות הטרנדיות ביותר אך אם לא יוכל הוא להשיגם, ינחם עצמו באמצעות פילוסופיה פסימית: רק האגרסיבי באמת משיג את זה, ושנוח לו כפי שהוא. הוא באותו הזמן גם לועג לתחרותיים יותר, וגם משבחם, מכיוון שהוא מקווה שהוא היה גם ככה. אך אם הצלחה לא עוברת בדרכו , הוא מברח את עצמו על כך שלא היה ערמומי, לא חיי את החיים המשוגעים הללו, ונופל חזרה על הצדקותיו לקיומו: נוחות ומוסריות

כן, מר שפלות רוח הינו אדם מוסרי. לא מהסוג הפלצני שמתעווט מלשמוע לגבי סקס לפני חתונה ואיבוד סטנדרטים תרבותיים,זכרו לכם, מכיוון שמר שפלות רוח אוהב גם כיף ולא סובל מוסדות דחוקים . הוא לא מחבב אצילים תורשתיים. מר שפלות רוח הינו בעל מוסריות מודרנית. הוא לא מעוניין בניתוקים ויקטוריאנים מסקס, או רעיונות עתיקים של תרבות או אתנוגרפיה, ורואה דברים אלו חלק מן העבר האפל והמורבידי של המין האנושי. מוסריותו מותאמת לקיומו: לחיות ללא פגע מאלו ,אשר חסר להם נוחיות חינוך והזדמנות, שעלולים להפוך לאלימים ולקחת דברים אלו ממנו.

דבר זה מובילו לפרדוקס אינסופי. הוא מזדהה עם הילידים שרוצים לשמור על תרבותם,כמו האומות האיסלמיות, אבל לא יתמוך בטרוריסטים עלימים; הוא עשוי להודות לעצמו אמנם בחיוך מוזר שללא הטרוריזם שלהם ,הוא לא היה שומע על מאבקם. בדומה לכך, הוא מחבב אפריקנים-אמריקנים, אבל לא ארגונים מסוכנים כגון אומות האיסלם או מפלגת הפנתר השחור החדשה. הוא מאמין שאינדיאנים אמריקניים הם המתיישבים הלגיטימיים היחידים באמריקה הצפונית, אבל הוא לא מתכוון לעזוב. אחרי הכל , הוא קנה את הבית הזה.

ומה היא מוסריותו של מר שפלות רוח? הוא רוצה לחיות ללא הפרעות מהאי סדר הקדמוני, כמובן, אבל הוא צריך לחשוב על עצמו כמשהו יותר מרובות: מוסריותו. אני אדם טוב, הוא חושב, לא משנה מה קורה בחיי. אני שווה בחשיבותי ומביא את השוויון הזה לאחרים. אני הוא מה שמתרבת את החברה גם אם אני לא עושה כמעט שום דבר למטרה זו. מר שפלות רוח הינובהחלט מוסרי במובן החילוני, בגלל שזה מביא לו הצדקה לקיומו…למר שפלות רוח,בתוך תוכי נפשו , מפחד להיות חסר משמעות.

עדיין עבודתו וחברותו בקהל הנרחב של האנשים העושים בידיוק את אותו הדבר מסמנים אותו כאילו הוא לא חשוב — אם הוא ימות מחר, מה השתנה? מה נאבד? הוא צריך כמה סיבות להרגיש שיש לו ערך והוא לא יכול לבסס את זה בדרך הרגילה כמו , חברות בקהילה. אחרי הכל , הוא מעט אנטי-קהילתי: מלבד קולו ותרומותיו לארגונים ללא מטרות רווח, מר שפלות רוח עושה כלום למען קהילתו מלבד לחיות את החיים הטובים בביתו.

אחדים יקראו לזה : “דיסוננטיות קוגנטיבית.” בידיעה שהוא לא חשוב, מר שפלות רוח ממציא טבעית עולם שונה של תחרותיות שבה הוא כן חשוב. זו היא ההצדקה לקיומו לעצמו , שלמענה הוא צריך להמשיך לחיות ולנשום כאשר אופן חייו הוא אנוכי למדי. מר שפלות רוח צריך להמציא סיבה למה הוא חשוב גם אם חשיבות זו לא מביעה עצמה בעולם הפיזי.

אם מר שפלות רוח הוא בידיוק באמצע המעמד הבינוני, אנחנו יכולים למצוא את דודיו על פני שני צדדים : אלו אשר מצדיקים את עצמם בהיותם יותר מצליחים ממנו, או אלו אשר מתעלמים מהצלחה לטובת חשיבות חברתית. אנו קוראים לאנשים אלו מר תחרותיות ומר היפ.

מר תחרותיות הינו מר שפלות רוח בתחפושת: הוא צמצם את שדה ראייתו לראיית רק אשר משיג הצלחה, והולך לכיוון זה באגרסיביות. הוא רוצה להיות האס ולראות את כל האחרים עובדים בשבילו. הוא בדרך כלל עושה זאת למען מילוי הרעב בעצמו שנותר על ידי עוני או ילדות מוכה או נשים שאבדו למען גבר עשיר יותר,והוא הולך לבטל לרוות את צמאונו, למען השם. מר תחרותיות (“תחרותי” על ידי חבריו) לא מפריע לו מוסריות, מכיוון שהוא החליף מוסר בחוקים. אם מה שהוא עושה הוא חוקי, או חוקי באופן שאפשר להתווכח אליו עד לאחר שנאמר לו אחרת,הוא בסדר אם זה,מכיוון שהחוקים של המדינה לא מציינים שבורות הינה עברה על החוק.

מר היפ הוא מר שפלות רוח בהסוואה. הוא חכם מספיק כדי לדעת שלהיות “עם המערכת” זה לא רעיון מגניב, אבל בהיותו אנטי באיזשהי צורה חייבת למשוך תומכים. להיות עם המערכת הינה מטרה גדולה, אבל להיות אנטי,זה להראות שאתה בולט ושאתה מיוחד. אדם היוצא נגד השקפות ואמונות מקובלות . מר שפלות רוח הופך להיות מר היפ כאשר מר שפלות רוח מחליט כי אינו יכול להתמודד על פני שיטה כספית בלבד. הוא יכול להיות בעל משכורת הגונה, אבל יש משהו עשיר יותר ,תמיד. אז הנה יוצא החוצה מר היפ, שבשבילו כסף ופרסטיג’ חברתי הם משניים. מטרתו הינה פרסטיג סוציאלי אצל אלו אשר הם כבשים שחורות מוכרזות . העדר מעריץ זאת, בערך, מכיוון שהם כבר מאוסים בלהיות העדר. אבל כמו מר תחרותיות, מר היפ הוא עדיין מר שפלות רוח.

אז. אחרי הכל, אתם עלולים לשאול , מה כל זה אומר? אחרי הכל לכולנו יש זכות לחיות את חיינו שלנו; אחרי הכל מה אנחנו מצפים ממנו לעשות , להציל את העולם ? — העולם מורכז מאינדיוידואלים ,ביחד, מה שהם עושים זה ציויליויזציה. אינדיוידואלים ביחד יוצרים את העתיד שלנו. אבל מה אם הם כמו מר שפלות רוח? בסודיות חסרי בטחון עצמי,בסודיות מפצים על חייהם המדומי-עבד שלהם, קל לתמרנם — ולא צפוי מהם לקחת את הצעדים הראשונים והחשובים לקראת שינוי, מכיוון ששינוי יפר את היכולת של אחרים לחיות כמרי שפלות רוח!

כאשר אנחנו מצפים לעתידינו , כדי לנו להסתכל לכיוון שינוי משפלות רוח. זה לא אומר שאנחנו יורים במר שפלות רוח, או שאנחנו משפילים אותו, אבל אנחנו מכירים ביכולתו להנהיג: אפס. דמוקרטיה ליברלית ומיזוגה אם קפיטליזם תעשייתי,החברה המודרנית, תלויה במרי שפלות רוח כדי להמשיך לחיות ולהצביע באופן אנוכי וחסר בטחון עצמי כפי שהם יודעים.

ומה זה הביא לנו? שינוי באקלים, פלנטה מכוסה בבטון; עבודות משעממות שאנחנו סובלים אחרים יותר מאשר לכבד אותם; היררכיה שמתגמלת מוזרות ותאבת בצע. עתיד של מלחמה קבועה עם אומות שעכשיו חמושות בנשקים גרעיניים. ערים שמרקיבות מבפנים החוצה. כשאחד פונה לתוך האנוכי, העולם בחוץ נרקב, ואלו אלו האטומים המבודדים כמו מר שפלות רוח שמביאים רקבון זה כאשר הם בעמדת הכוח.

 

Our gratitude to “Ilia” for this translation.